נסיבות מיוחדות בגינן נגזר קנס בלבד בגין עבירות שב"ח

אני מחליטה לאסור פרסום שמו של הנאשם ועל מנת לשמור על פרטיותם של ילדיו הקטינים, שמעורבותם עולה מגזר הדין שלהלן.

ניתנה היום, ב' בטבת, תשס"ט (29 בדצמבר 2008), במעמד הצדדים.

גזר - דין

כ.ר, יליד 1970 (להלן: " הנאשם"), תושב שטחים הורשע על פי הודאתו ובמסגרת צירוף, שבתאריך 21.10.06 (להלן: "התיק העיקרי") וביום 1.1.07 (להלן: "תיק הצירוף") שהה בישראל מבלי שיש לו היתר חוקי לכך (ראו עמ' 7 לפרוטוקול). לבקשת הנאשם מונה עו"ד אבו שחאדה מהסנגוריה הציבורית לייצגו.

בהסכמת ב"כ הצדדים, קודם לטיעונים לעונש הוזמן תסקיר משירות המבחן בעניינו של הנאשם. התסקיר משקף מציאות ישראלית פלסטינית קשה במיוחד. הנאשם מוסלמי, נשא אישה ישראלית יהודיה, ויחד הם הולידו ארבעה ילדים. הנישואים לא החזיקו מעמד. כעובדה, נכון להיום האם לא מטפלת בילדיה. שניים מהם גרים בישראל יחד עם הנאשם, ושניים האחרים מתגוררים בשטחים עם משפחתו.

בית המשפט לנוער הכריז על שני הילדים שבחזקת הנאשם, ילדי 1999 ו- 2004 כקטינים נזקקים (להלן: "הילדים").

שירות המבחן נדרש לתפקודו הנורמטיבי התקין של הנאשם כאב, ולהשקעה שהוא משקיע בילדים ולהתרשמותה של העובדת הסוציאלית המטפלת בהם, כמו גם לפגיעה שתפגע העתקת מקום מגוריהם של הילדים האלה פעם נוספת, בהתחשב במצבם הרגשי הבעייתי. השירות נדרש גם לסכנה הנשקפת לנאשם, אם ישוב לשטחים.

בתסקיר מיום 28.7.08 ממליץ שירות המבחן שלא לגזור על הנאשם מאסר בפועל, למרות הסיכון הגבוה להישנות העבירה, כך גם בתסקיר הנוסף מתאריך 11.12.08, וזאת חרף מחדלו של הנאשם מלפנות למשרד הפנים ולקדם הסדרת שהותו בישראל.

בטיעוניה לעונש, נדרש התובעת, עו"ד אורג'ל, לחומרת העבירה, שאותה יש לראות על רקע הרשעותיו הקודמות של הנאשם כעולה מהגיליון במ/1 ומחדלו מלנסות לקבל רישיון שהייה בישראל. למרות הנסיבות האישיות, ביקשה מבית המשפט להעדיף את האינטרס הציבורי.

באופן טבעי ביקש הסנגור להתחשב במרשו, תושב שטחים שעליו האחריות לארבעת ילדיו הקטינים, ששניים מהם אזרחי ישראל. הוא הדגיש את העובדה העולה מהגיליון במ/1, שבמשך שבע עשרה שנה הנאשם לא הסתבך בפליליים, וכל חטאו שאיננו מצליח לקבל היתר שהייה חוקי.

הנאשם עצמו ביקש לקבל שמחדלו מלקדם את עניינו מול משרד הפנים, נובע מחוסר יכולתו להמציא מסמכים כנדרש ממנו, המצויים במקום מגוריו בשטחים, שאליו הוא לא יכול להגיע.

לאחר ששמעתי הטיעונים, עיינתי בתסקירים והמסמכים ושקלתי מכלול הנסיבות, תוך ערכית האיזונים הדרושים, הגעתי למסקנות כדקלמן:

1.      ההלכה הנוהגת המחייבת החמרה ידועה ואין צורך לחזור. יחד עם זאת את ההלכה יש לבחון במשקפיים המיוחדים לכל מקרה ומקרה ובהקשר לנסיבות הרלוונטיות.

2.      במקרה שבדיון, הוראתה הברורה של ההלכה הפסוקה נבחנת על פי עקרון הענישה האינדיוידואלית, בהתאם לחוק יש להתחשב באינטרס האישי של הנאשם ממנו נגזרת טובת ילדיו, שכאמור לעיל שניים מהם מתגוררים בשטחים עם משפחתו המוסלמית ושני האחרים הם אזרחי ישראל, שהאחריות לשלומם על הנאשם, ועליו בלבד.

3.      ערה אני להעדר ביסוס ראייתי לטענת הנאשם שאיננו יכול לחזור לשטחים, בשל סכנת מוות האורבת לו שם. מצד שני אין בפני הסברים להמנעותן של הרשויות בישראל מליתן לנאשם היתר שהייה כדין, ויתכן שלא בכדי הוא מסורב.

4.      כל שידוע לי הוא שבמשך כשבע עשרה שנה הנאשם לא עבר עבירות פליליות והוא המבוגר היחיד שמטפל בשני ילדיו הישראליים. הוא  עושה זאת כמיטב יכולתו ולשביעות רצון הרשויות.

5.      נתונים אלה מבהירים את הקושי הכרוך בגזירת עונשו של הנאשם, שבעצם שהותו בישראל עובר עבירה מתמשכת ומתחדשת כשברור שלהטלת מאסר בפועל תהיה תוצאה הרסנית על ילדיו, והמרת הענישה במאסר על תנאי איננה אלא השהיית כניסתו של הנאשם לכלא. כל מפגש אקראי בין הנאשם לאיש מרות מגלה ומוכיח את שהייתו הבלתי חוקית של הנאשם בישראל.